נזכור את אברהם קידר ז"ל – רב קבלן – מייסד חברת קידר מבנים.
נולד בהונגריה, ניצול שואה, עלה לארץ בשנת 1948 חסר כל.
ציוני נלהב, חלוץ, שהקים את ביתו בארץ ישראל ולאחר מכן עוד בתים ומבנים רבים.
להלן הספדו של טל קידר, נכדו:
"החייל מספר אחד"
סבא – אני החייל מספר אחד שלך.
לפני כחצי שנה הזמנת אותי למשרדך: "טל – אני רוצה אירוע לחברה ולכל העובדים שהיו לי במהלך הדרך".
בקשה די תמוהה לאור העובדה שאפילו יום הולדת 90 לא רצית שנחגוג לך.
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע – הלכתי ובדקתי עשרות מקומות, רעננה, כפ"ס, נתניה, ת"א, יהוד ובאתי אליך עם הממצאים.
"אני רוצה בקידר סנטר" – אמרת.
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע – סגרתי עם האולם בקידר, דשא על כל החניון, שולחנות, קייטרינג, תאורה, די.ג'י, מנחה והאירוע נקבע להיום 29.6.16, כמה אירוני שזהו היום בו ניפרד ממך.
ואז קראת לי: "טל – זה צריך להיות אירוע מכובד, אני לא רוצה שידברו שטויות".
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע. למדתי בחודש האחרון את קורות חייך ערב ערב עד השעות הקטנות, השגתי תמונות של כל התקופות על מנת לכבד אותך, מהולדתך בהונגריה, דרך העובדה שלא נתנו לך ללמוד את מה שרצית – משפטים רק בשל היותך יהודי וכך רכשת את המקצוע שילווה אותך לכל חייך – מסגרות. הבריחה ממחנה העבודה, ההסגרה לידי הגסטפו, המעצר והכלא שבו היית תשוש ורעב עד יום שחרורך. הצטרפותך לתנועת "דרור הבונים" ששם הכרת את סבתא "הדי"… היית ציוני נלהב וכמובן ההחלטה לעלות לארץ ישראל.
לצערכם גם נאלצתם לחזור בבושת פנים לקפריסין כי הבריטים סגרו את הכניסה לארץ. הולדת אורי בקפריסין והמינוי להיות איש הבטחון של המחנה, מינוי שסיכן את חייך…
הוברחת לארץ בספינה בת 5 נוסעים בלבד, שלגופך רק בגד-ים, ללא רכוש או ציוד אישי, המתנת לאורי והדי בקיבוץ מעוז חיים. לאחר מכן ההחלטה להתמקם במושבה רעננה, מתחם הקיבוץ של ההונגרים ברחוב יהודה הלוי והקמת צריף המסגרות הראשון שלך.
תקופות הצנע והשנים הקשות, השכרת בריכת מכבי אשר פיצוץ בצינור גרם לאובדן כל חסכונותיך והגרוע מכל מבחינתך, השריפה של צריף המסגרות בשל טעות בשוגג של עובד שלך שגרמה לך להיות שוב חסר כל, אבל זה לא מה שישבור אותך סבא.
השריפה הזו הביאה עימה מזל, איתה רכשת את המגרש של קידר סנטר באזור התעשיה, שם הקמת את בית המלאכה שלך, קראת לחברה הראשונה "אורון" על שם אורי ורוני בניך.
תהליך הקמת חברת קידר וייצור אלפי מבנים טרומים אשר הפכו את קידר לשם נרדף למצוינות בכל הארץ (אספר לך שאפילו את התמונה של האום שבניתם בצפון השגתי).
לאחר מכן קראת לי שוב למשרדך: "טל – אם אתה מעלה עובדים… שיגידו דברים מעניינים לא סתם שאנשים ישתעממו".
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע. ראיינו את כל העובדים, שמענו את הסיפורים, כולם רק הללו ושיבחו אותך ואיך הם מרגישים כחלק מהמשפחה, איך דאגת להם בתקופות הטובות והקשות וגם שהיית צריך לקבל את ההחלטה להפוך את הטרומי לבניה למגורים, דאגת יחד עם אורי ורוני לעבודה לכולם, אף אחד לא נשאר מובטל…
לאחר כמה ימים קראת לי שוב: "טל – באירוע אתה יכול להשוויץ קצת, תהיה גאה במה שאתה עושה, שיראו את העשיה שלך". משפט שלא אופייני לך בתור הבן אדם הכי צנוע שאני מכיר.
אני יודע שהסבתי לך הרבה גאווה, אני יכול לספר שב 5-6 שנים האחרונות היינו יוצאים פעם בחודש לסיור פרויקטים, זו הייתה שעת האיכות שלי ושלך.
היית חד כתער, שואל על כל פרויקט, מציין במהלך הנסיעה: "המזכירה הזו יודעת להתלבש" "ההיא בהריון… כבר מצאת לך מחליפה?" "תשים עין על ההוא", שום דבר לא חמק ממך גם בגיל 93.
בסיור האחרון לפני כשבועיים, שאלתי אותך "איפה להתחיל?" אמרת לי נווה זמר… רצית לבדוק את ההתקדמות, מפני שחודש לפני היית בהנחת אבן הפינה לפרויקט.
גם לקחתי אותך לסיבוב בכל הפרויקטים העתיידים שלנו. תרשה לי לספר פה לנוכחים כי ב-15 הדקות הראשונות של כל סיור הנוהג הרגיל שלך היה להפחיד אותי:
"טל המצב לא טוב במדינה", "טל יש מיתון", "טל הריבית תעלה", "טל הריבית תרד", וכן הלאה… אבל שהיינו מגיעים לתכל'ס הייתי שואל אותך: "סבא- זה פרויקט גדול – לקחת או לא?" היית תמיד אומר כן החלטי. כי יזם היית ויזם תישאר, אי אפשר לקחת את האופטימיות מהיזמות זה חלק בלתי נפרד גם בגיל 93.
ביום חמישי לפני פחות משבוע קראת לי שוב: "טל, אני רוצה לפגוש את המנחה של האירוע". ואני בתור החייל מספר אחד שלך – מבצע. ראשון ב 11 קבענו.
לפני שלושה ימים עוד היית בשיא כוחך, אמרתי: "סבא, זה יואב המנחה".
אתה: "תגיד יואב, אתה הולך להתגלח לאירוע?"
יואב: "אתה רוצה שאני אתגלח?…" אתה: "כן…" יואב: "אין בעיה אבוא מגולח".
אתה: "תקשיב יואב, אם אתה הולך להיות הליצן של הערב ולגנוב את ההצגה אני קם והולך…" יואב: "מה פתאום , זה יהיה מכובד…" ובזאת נסתיימה הפגישה ואני צחקתי לי בתוכי, יואב לא מכיר אותך, כמו כל קידר טיפוסי אתה קשוח מבחוץ ורך מבפנים, כשיצאתי עשית לי חצי קריצה…
לפני יומיים, ביום שני מורגי התקשרה אלי, סבא לא מרגיש טוב אנחנו הולכים לבית חולים… הגעתי לבית החולים וראיתי אותך… סיפרו לי שהלכת עם ההזמנה לאירוע לבית החולים כדי שישחררו אותך… היית רהוט לחלוטין ואמרתי לך, "סבא אל תדאג, דחיתי את האירוע ליום ראשון, אתה תצא מפה ותתחזק". אמרת לי "אני מקווה"… אז אמרתי "מקסימום נדחה את זה עוד פעם… עד שתהיה חזק, ידעתי כמה רצית להגיע לזה.
אתמול אחה"צ כשראיתי אותך כבר היית מחוסר הכרה, אמרתי לך: "סבא – אתה לא צריך להגיע לאירוע, ביטלתי אותו, אתה יכול לנוח בשקט". לרגע פתחת את עיניך וראיתי שהבנת..
כשהגעתי הביתה, רק התפללתי שזה ייגמר מהר ולא תסבול, אני מכיר אותך, לא יכלת לשאת את המחשבה של לא להיות בשליטה, כנראה ששמעו אותי למעלה כי אחרי 10 דק אבא התקשר ואמר לי שזה נגמר.
אז סבא יקר שלי, בתור החייל מספר אחד, והמעריץ מספר אחד, אני יכול להבטיח לך שהשארת פה חייל חזק שיודע היטב את רזי המלחמה.
אל תדאג לנו, אנחנו נסתדר, תהיה בטוח שאני אניף בגאווה וגאון את הדגל עם המורשת שלך בכל פסגה או הר שאכבוש.
אנחנו והמשפחה ננחיל לדורות הבאים את המורשת שלך, כי אתה ראוי לזה, סיפור חיים כזה הוא כמו של 4 דורות שלמים.
ועכשיו הגיע הזמן לנוח.
אז בתור החייל מספר אחד שלך… אני מצדיע לך.
סבא אני אוהב אותך.
נזכור את אברהם קידר ז"ל – רב קבלן – מייסד חברת קידר מבנים.
נולד בהונגריה, ניצול שואה, עלה לארץ בשנת 1948 חסר כל.
ציוני נלהב, חלוץ, שהקים את ביתו בארץ ישראל ולאחר מכן עוד בתים ומבנים רבים.
להלן הספדו של טל קידר, נכדו:
"החייל מספר אחד"
סבא – אני החייל מספר אחד שלך.
לפני כחצי שנה הזמנת אותי למשרדך: "טל – אני רוצה אירוע לחברה ולכל העובדים שהיו לי במהלך הדרך".
בקשה די תמוהה לאור העובדה שאפילו יום הולדת 90 לא רצית שנחגוג לך.
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע – הלכתי ובדקתי עשרות מקומות, רעננה, כפ"ס, נתניה, ת"א, יהוד ובאתי אליך עם הממצאים.
"אני רוצה בקידר סנטר" – אמרת.
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע – סגרתי עם האולם בקידר, דשא על כל החניון, שולחנות, קייטרינג, תאורה, די.ג'י, מנחה והאירוע נקבע להיום 29.6.16, כמה אירוני שזהו היום בו ניפרד ממך.
ואז קראת לי: "טל – זה צריך להיות אירוע מכובד, אני לא רוצה שידברו שטויות".
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע. למדתי בחודש האחרון את קורות חייך ערב ערב עד השעות הקטנות, השגתי תמונות של כל התקופות על מנת לכבד אותך, מהולדתך בהונגריה, דרך העובדה שלא נתנו לך ללמוד את מה שרצית – משפטים רק בשל היותך יהודי וכך רכשת את המקצוע שילווה אותך לכל חייך – מסגרות. הבריחה ממחנה העבודה, ההסגרה לידי הגסטפו, המעצר והכלא שבו היית תשוש ורעב עד יום שחרורך. הצטרפותך לתנועת "דרור הבונים" ששם הכרת את סבתא "הדי"… היית ציוני נלהב וכמובן ההחלטה לעלות לארץ ישראל.
לצערכם גם נאלצתם לחזור בבושת פנים לקפריסין כי הבריטים סגרו את הכניסה לארץ. הולדת אורי בקפריסין והמינוי להיות איש הבטחון של המחנה, מינוי שסיכן את חייך…
הוברחת לארץ בספינה בת 5 נוסעים בלבד, שלגופך רק בגד-ים, ללא רכוש או ציוד אישי, המתנת לאורי והדי בקיבוץ מעוז חיים. לאחר מכן ההחלטה להתמקם במושבה רעננה, מתחם הקיבוץ של ההונגרים ברחוב יהודה הלוי והקמת צריף המסגרות הראשון שלך.
תקופות הצנע והשנים הקשות, השכרת בריכת מכבי אשר פיצוץ בצינור גרם לאובדן כל חסכונותיך והגרוע מכל מבחינתך, השריפה של צריף המסגרות בשל טעות בשוגג של עובד שלך שגרמה לך להיות שוב חסר כל, אבל זה לא מה שישבור אותך סבא.
השריפה הזו הביאה עימה מזל, איתה רכשת את המגרש של קידר סנטר באזור התעשיה, שם הקמת את בית המלאכה שלך, קראת לחברה הראשונה "אורון" על שם אורי ורוני בניך.
תהליך הקמת חברת קידר וייצור אלפי מבנים טרומים אשר הפכו את קידר לשם נרדף למצוינות בכל הארץ (אספר לך שאפילו את התמונה של האום שבניתם בצפון השגתי).
לאחר מכן קראת לי שוב למשרדך: "טל – אם אתה מעלה עובדים… שיגידו דברים מעניינים לא סתם שאנשים ישתעממו".
ואני בתור החייל מספר אחד – מבצע. ראיינו את כל העובדים, שמענו את הסיפורים, כולם רק הללו ושיבחו אותך ואיך הם מרגישים כחלק מהמשפחה, איך דאגת להם בתקופות הטובות והקשות וגם שהיית צריך לקבל את ההחלטה להפוך את הטרומי לבניה למגורים, דאגת יחד עם אורי ורוני לעבודה לכולם, אף אחד לא נשאר מובטל…
לאחר כמה ימים קראת לי שוב: "טל – באירוע אתה יכול להשוויץ קצת, תהיה גאה במה שאתה עושה, שיראו את העשיה שלך". משפט שלא אופייני לך בתור הבן אדם הכי צנוע שאני מכיר.
אני יודע שהסבתי לך הרבה גאווה, אני יכול לספר שב 5-6 שנים האחרונות היינו יוצאים פעם בחודש לסיור פרויקטים, זו הייתה שעת האיכות שלי ושלך.
היית חד כתער, שואל על כל פרויקט, מציין במהלך הנסיעה: "המזכירה הזו יודעת להתלבש" "ההיא בהריון… כבר מצאת לך מחליפה?" "תשים עין על ההוא", שום דבר לא חמק ממך גם בגיל 93.
בסיור האחרון לפני כשבועיים, שאלתי אותך "איפה להתחיל?" אמרת לי נווה זמר… רצית לבדוק את ההתקדמות, מפני שחודש לפני היית בהנחת אבן הפינה לפרויקט.
גם לקחתי אותך לסיבוב בכל הפרויקטים העתיידים שלנו. תרשה לי לספר פה לנוכחים כי ב-15 הדקות הראשונות של כל סיור הנוהג הרגיל שלך היה להפחיד אותי:
"טל המצב לא טוב במדינה", "טל יש מיתון", "טל הריבית תעלה", "טל הריבית תרד", וכן הלאה… אבל שהיינו מגיעים לתכל'ס הייתי שואל אותך: "סבא- זה פרויקט גדול – לקחת או לא?" היית תמיד אומר כן החלטי. כי יזם היית ויזם תישאר, אי אפשר לקחת את האופטימיות מהיזמות זה חלק בלתי נפרד גם בגיל 93.
ביום חמישי לפני פחות משבוע קראת לי שוב: "טל, אני רוצה לפגוש את המנחה של האירוע". ואני בתור החייל מספר אחד שלך – מבצע. ראשון ב 11 קבענו.
לפני שלושה ימים עוד היית בשיא כוחך, אמרתי: "סבא, זה יואב המנחה".
אתה: "תגיד יואב, אתה הולך להתגלח לאירוע?"
יואב: "אתה רוצה שאני אתגלח?…" אתה: "כן…" יואב: "אין בעיה אבוא מגולח".
אתה: "תקשיב יואב, אם אתה הולך להיות הליצן של הערב ולגנוב את ההצגה אני קם והולך…" יואב: "מה פתאום , זה יהיה מכובד…" ובזאת נסתיימה הפגישה ואני צחקתי לי בתוכי, יואב לא מכיר אותך, כמו כל קידר טיפוסי אתה קשוח מבחוץ ורך מבפנים, כשיצאתי עשית לי חצי קריצה…
לפני יומיים, ביום שני מורגי התקשרה אלי, סבא לא מרגיש טוב אנחנו הולכים לבית חולים… הגעתי לבית החולים וראיתי אותך… סיפרו לי שהלכת עם ההזמנה לאירוע לבית החולים כדי שישחררו אותך… היית רהוט לחלוטין ואמרתי לך, "סבא אל תדאג, דחיתי את האירוע ליום ראשון, אתה תצא מפה ותתחזק". אמרת לי "אני מקווה"… אז אמרתי "מקסימום נדחה את זה עוד פעם… עד שתהיה חזק, ידעתי כמה רצית להגיע לזה.
אתמול אחה"צ כשראיתי אותך כבר היית מחוסר הכרה, אמרתי לך: "סבא – אתה לא צריך להגיע לאירוע, ביטלתי אותו, אתה יכול לנוח בשקט". לרגע פתחת את עיניך וראיתי שהבנת..
כשהגעתי הביתה, רק התפללתי שזה ייגמר מהר ולא תסבול, אני מכיר אותך, לא יכלת לשאת את המחשבה של לא להיות בשליטה, כנראה ששמעו אותי למעלה כי אחרי 10 דק אבא התקשר ואמר לי שזה נגמר.
אז סבא יקר שלי, בתור החייל מספר אחד, והמעריץ מספר אחד, אני יכול להבטיח לך שהשארת פה חייל חזק שיודע היטב את רזי המלחמה.
אל תדאג לנו, אנחנו נסתדר, תהיה בטוח שאני אניף בגאווה וגאון את הדגל עם המורשת שלך בכל פסגה או הר שאכבוש.
אנחנו והמשפחה ננחיל לדורות הבאים את המורשת שלך, כי אתה ראוי לזה, סיפור חיים כזה הוא כמו של 4 דורות שלמים.
ועכשיו הגיע הזמן לנוח.
אז בתור החייל מספר אחד שלך… אני מצדיע לך.
סבא אני אוהב אותך.